חוזרים לנגב 2 . נחל פארן, נחל אוביל, ציחור, הר מנוחה

מתפללים לשלום האצבע בקתדרלה בדרך לסלע האדום 

או

בסך הכל רצינו קצת נגב ותראו מה קיבלנו

להפתעתנו כי רבה, החזאי צדק הפעם. כל הדרך מירושלים למסמיה השמיים נשפכו לנו ישר על האוטו. רטוב כהוגן מלמעלה ומלמטה. טוב שיש אוטו. חם ויבש. בינתיים. למרות שביקשנו שלא ישכחו לעצור לנו , לקח לנהג האוטובוס איזה 10 דקות למצוא את הברקס ולחזור על עקביו. התחלה טובה.


שועטים דרומה עם חניית קפה-שרותים-סידורים, הפעם בצומת בית-קמה, ויאללה, דרומה. הנסיעה הפעם ארוכה למדי, גם בגלל הפיקשוש וגם בגלל הקילומטראז'. מה גם שאנחנו מתקרבים ליום הקצר ביותר בשנה, כך שצריך להזדרז.


ככל שמדרימים, הגשם הולך ופוחת והשמיים הולכים ומתבהרים. לא ממש חם בינתיים, אבל יבש ונאה, קלאסי להליכה.


חולפים על פני מצפה רמון על כביש 40, ובערך בשעה 10 מתחילים לצעוד. הנקודה הראשונה היא תצפית מעלה פארן מצידו הדרומי של הנחל, ממול רואים את מצוקי פארן. גולשים מזרחה ודרומה בתוך ערוץ הבולבוסים (שם לא רשמי) שמסתיים בסכינצ'יק נחמד המוביל אותנו לתוך אפיקו של נחל אוביל. גלעד מעלה את הגירסה המקובלת בקשר להיווצרותם של הבולבוסים בכלל ואלה שבערוץ בפרט (הצטברות של משקעים סביב גוף אורגני כלשהו), ותוך כדי כך גם גולש לעניינים גאולוגיים כאלה ואחרים.


ממשיכים מעט באפיקו של האוביל, יוצאים ממנו, עולים בגבעות ויורדים בגאיות בכיוון כללי דרום מזרח, עד שמגיעים למפל יבש גדול ומרשים שהוא תוצאה של התחתרות אחד מיובליו של נחל ציחור הנשקף במלוא הדרו ממרומי המפל. ארוחה קצרה וגם תה וקפה, וגלעד מתחיל את סיפורי הסאגה של הטיולים לפטרה בראשית שנות החמישים ולאחריהן, מאיר הר ציון, רחל סבוראי, ואחרים, שיצרו את המיתוס, לעיתים במחיר חייהם.


גולשים לאפיקו של הציחור ע"מ לחצותו די בחיפזון ולהתחיל לטפס על מדרונותיו הצפון מערביים של רכס מנוחה. עוד לפני שמעפילים ממש על הרכס גלעד מוביל אותנו לקניון צר ולבנבן , חסר-שם אך מקסים, המסתיים במעין אולם גבוה עם תקרה כיפתית המזכיר קצת קתדרלה במבנהו (זה גם השם שגלעד מציע למקום). המקום מהלך עלינו קסם, הגזיות והסנדויצ'ים נשלפים וגלעד עובר לפרק ב' בסאגת הסלע האדום.


נחלצים מתוך הקניון בדרך שונה מזו שנכנסנו ובמסלול מאתגר למדי, מה שמאפשר למיומנים שבינינו להושיט יד מסייעת לאלו הזקוקים לכך. תודה !

מטפסים לרכס מנוחה, כשמגמת פנינו הר מנוחה. בגלישה מהפיסטין האחרון לפני ההר הנכסף, באים לידי מבחן , באופן לגמרי לא מתוכנן, כישורים נוספים של הקבוצה : כרמית המלווה הנאמנה והנחמדה שלנו, שדואגת לנו כרועה לעדרו, סופרת את כולם בחריצות, לראות שלא הלכנו לאיבוד, סוחבת תרמילים של תלמידים חלשים, ודואגת במסירות לאחרונים, חוטפת שלא בטובתה, סלע זדוני ורע כוונות, באצבע ידה הימנית, ארוע לא נעים כלל-ועיקר, הכרוך בהרבה כאבים, דם, וגם קצת בהלה . אך אל דאגה, לא אלמן המטייל. גיל שהיה בקרבת מקום ושהסלע דנן פגע בגבו בדרכו לאצבעה של כרמית, מגלה יחד עם סרחיו החובש את כישוריו הרפואיים (כמו כישורים רבים אחרים שנפרטם , אולי, בהזדמנויות אחרות) . חבישה ראשונית מתבצעת תוך הרגעה ועידוד הנפגעת, כל הארוע מתפנה לפנים לשטח יותר נוח, וכחלוף דקותיים מגיעות לנפגעת שתי הרופאות שבינינו, אמה ואילנה, מתקנות חבישה וממליצות על המשך טיפול.

תצפית אחרונה מהר מנוחה, פרק אחרון בענייני הסלע האדום ושוחריו לאורך הדורות, וגלישה אחרונה לכיוון האוטובוס הממתין לנו על כביש 13 המחבר את צומת מנוחה עם צומת ציחור. הגלישה לכביש היא שוב על גבי "סכין", כשמשמאלנו אחד היובלים של נחל דממה. אין מה להגיד, כשאני רואה לפני שורה של אנשים הולכים על סכין, אני נמס.

הרופאות שלנו ממליצות להגיע עם כרמית למיון של סורוקה כמה שיותר מוקדם, ואכן כך קורה. לא חסרים אנשים שמלווים ונכנסים ודואגים, וכמובן מי שלוקח את הטיפול בידיים ומתקשר ביעילות ובקורקטיות רבה עם הצוות הרפואי , הן הרופאות "שלנו".


כעבור כמה דקות מגיעים למקום גם עומר, החבר של כרמית וחברה נוספת, ואנו מעבירים את האחריות אליהם. החלמה מהירה !


מכיוון שכבר נהיה מאוחר, מוותרים הפעם על הגלידה של הסוף ושועטים הביתה ללא עצירות מיותרות.



כל התמונות שצילמתי נמצאות כאן

תמונות שצילם גיל נמצאות   בקישור זה


תודה גיל !


אשמח לפרסם תמונות שצילמו אחרים.


לכל המתעניין,  הבלוגים של שנים קודמות הם :

שביל ישראל 2007-8

מגלים את הנגב 2008-9

אתם מוזמנים להציץ ולהגיב.


להתראות בטיול הבא !



אבי